Patrick
במהלך חופשת סוכות יצאנו לטיול קצר בחלקה הצפוני של המדינה. מה שנראה יותר כמסע קולינרי מאשר טיול של ממש, כלל בין היתר ביקור בחוות היצרנים. למעשה מדובר בלול או רפת שהומרו למסעדת גבינות המשולבת עם חנות לממכר מוצרי האזור. במקרר שבחנות קרץ לי בקבוק בירה עם תווית צבעונית שעוטה את השם Patrick. בשיחה עם המוכר בחנות, גיליתי שאכן מדובר בבירה מתוצרת ביתית כפי שמרמזת התווית דלת הפרטים. "הבירה מיוצרת ע"י בחור נחמד מאוד משער הגולן" אמר לי המוכר.
במהלך הטיול לא זכיתי לטעום מהבירה, כך שהיה חזרה איתי את כל הדרך מרמת הגולן למרכז. אני לא ממש בקיא בתחום ניוד הבירה, אך מהיכרותי עם עולם היין החלטתי לתת לה תקופת התאוששות מהמסע המטלטל שהיא עברה. לאחר מספר ימי הסתגלות בלחות המעיקה של המרכז, החלטתי שהגיע הזמן לטעום את השלל. מבט ראשון על הבקבוק מגלה, כפי שזכרתי מהחנות, שמדובר בתווית דלת פרטים שלמעט לוגו ושם, כוללת רק פרט אחד נוסף – שזו בירה בסגנון פייל אייל.
אני מוזג את הבירה לכוס ומגלה צבע כתום עכור יפיפה עם ראש קצף גבוהה ויציב שמחזיק מעמד לאורך זמן. באף עולה ניחוח של לתת, קליפת הדרים ומתקתקות. בשלב הזה אני לוקח לגימה ראשונה, טועם, מתרשם ופתאום מרגיש כאילו חוש הטעם שלי קפץ מצוק גבוהה לתוך בריכה של כשות. שלוק נוסף מגלה שישנם טעמים של הדרים מסוכרים ופעם נוספת זה מרגיש כאילו מישהו העלים את המתקתקות ובשבריר שניה מופיעה מרירות כשותית (חשוב לציין שהבירה בדיוק יצאה מהמקרר והיתה קרה מאוד). בשלב זה אני מחליט להמתין מעט עם הבירה ולתת לה להתחמם מעט, החלטה שמתגלה כנבונה שכן בהמשך הדרך הבירה מרגישה יותר אחידה וזורמת. לאחר שהבירה מתחממת מעט, המעבר בין הטעם לסיומת מתעדן והופך להיות משולב יותר.
סה"כ זהו פייל אייל נחמד מאוד שרצוי לתת לו להתחמם מעט לפני ששותים אותו. כייף לטעום בירות מחלקה הצפוני ביותר של מדינתנו ולראות שהמהפכה לא פסחה על חבל ארץ זה.
Viva la Revolucion
יומולדת שנה למבשלת הגולן
לא ראיתי את זה קורה!
המקום – טאפס 1 של רושפלד.
האירוע – יומולדת שנה למבשלת הגולן + השקת מותג הבירה עוג.
בתוכנית – טאפסים של רושפלד, הופעה אקוסטית של אמיר דדון והרבה הרבה בירה.
לפני שנה, באירוע קטן שכלל 15 בלוגרים מתחום האלכוהול, השיקו אנשי מבשלת הגולן 4 בירות חדשות תחת המותג "בזלת". אנשי המבשלה, שבדיוק עברה בעלות ליקבי רמת בגולן, הציגו את קו הבירות החדש והמשופר שלהן, וסיפרו על חזון המבשלה לצמוח להיות שחקן מרכזי בשוק הבירה האיכותית בישראל. חלפה לה שנה ולתיבת הדוא"ל שלי הגיע הזמנה מאנשי היח"צ של המבשלה ובה כתוב – "רושפלד יבשל, אמיר דדון ישיר ואתם תחגגו איתנו יומולדת שנה לבזלת של מבשלת הגולן" – תכלס הרכב מנצח, אז למה לא. כשהגעתי לטאפאס 1 היתה לי תחושה שהפעם לא מדובר באירוע קטן ואינטימי. קבוצה של צלמי פאפראצ'י שהתגודדו מחוץ למסעדה, באונסר קשוח ומארחת עם רשימת מוזמנים באורך הגלות, רמזו שקיימת אפשרות לאירוע קצת יותר גדול, רוצה לומר אירוע ביצה ממלכתי.
יומולדת שנה למבשלה המחודשת תמנה בחובה כמה ידיעות חדשות ומעניינות בנוגע למבשלה. ניקולאס, הברומאסטר הגרמני שיובא במיוחד ע"מ לאפשר את הקמת המותג בזלת, חזר למבשלת הבית שלו בגרמניה. לנעליו של ניקולאס נכנס עומרי זילברמן, ברומאסטר בוגר מכללת DOEMENS, ששימש במהלך 9 השנים האחרונות כברומאסטר של מספר מבשלות באירופה ואסיה. החלק השני של האירוע כלל חשיפת המותג החדש של המבשלה – "עוג".
המונח "בירה עונתית" ידוע ומוכר במדינות בהן יש תעשיית בירה ענפה. נחמד לראות שיש מי שדואג לייבא את המנהג גם לישראל וכולי תקווה שמבשלות נוספות ילכו בדרך זו. בירה עונתית הינה בירה שאמורה להתאים במרכיביה וטעמה לעונת השנה, היא מיוצרת בכמות קטנה יותר ולפרק זמן קצר. "עוג" הינו מותג בירה (ולא בירה ספציפית) שאמור לכלול תחתיו את הבירות העונתיות של המבשלה, כאשר הראשונה שבהן הינה ה"לאגר ג'ינג'י" אשר נחשף במהלך האירוע.
רשמי טעימה – הצבע, כפי ששמה של הבירה מרמז, כתום ג'ינג'י. באף עולים ניחוחות של לתת מתקתק לצד פריחה נעימה. בפה טעם קצר של קלייה וכשות שמשתלטת ישר על ההתחלה ונמשכת לאורך זמן רב. דקות ארוכות אחרי ששתיתי את הבירה הזו, נשארה לי הרגשה כשותית בחלל הפה.
ישראל היא מדינה חמה מאוד ולכן אני באמת חושב שלאגר צונן ורענן בהחלט הולם כבירה עונתית לתקופת הקיץ. על אף הרעיון היפה, עושה רושם שקצת פספסו פה עם הביצוע. הכשותייות של הבירה הזו מעיבה על הרעננות שבה ומקנה לה תחושה של כבדות, יותר ממה שהייתי רוצה בבירה קייצית. בכל מקרה מגיע לעומרי כל הכבוד על היוזמה וההעזה שבבחירת לאגר, ז'אנר שנחשב כמוקצה בעיני חובבי בירה רבים (לא ברור למה). אני חושב שכרגע הבירה המועדפת עלי בין כלל הבירות של המבשלה הינה הפילזנר, שעושה רושם של מי שהתבגרה והשתבחה מאז אותו בקבוק שטעמנו לראשונה לפני שנה.
מעבר לעובדה שתעשיית יצרני הבירה הביתית התפתחה מאוד, עושה רושם שגם השחקניות הגדולות של בירת האיכות בישראל, עשו צעדים משמעותיים מאוד בשנה האחרונה. מיתוג נכון ושיווק מוצלח הובילו לכך שמסעדות רבות מגישות כיום בירה איכותית ישראלית ולא רק יין. עושה רושם שהקהל בישראל נענה ל"אתגר הקולינרי" ולומד להינות ממשקה שבהחלט מתאים לאקלים הישראלי. במהלך השנה החולפת ראיתי לא פעם אנשים שיושבים במסעדות ומזמינים בקבוק 750 מ"ל של בירה בזלת. אין ספק שזהו סימן דרך בתהליך ההתפתחות של התעשייה, סימן דרך שממש כיף להגיע אליו ומרגש להמשיך ממנו אל היעד הבא…
תפוח בדבש
לקראת ראש השנה (ופסח), כל תעשיית הקולינריה (אוכל/שתיה וכו') מתעוררת לחיים ומתחילה במסע שיווק שנועד להגביר את הצרכנות הקולינרית. התופעה הזו נפוצה מאוד בעיקר בתעשיית היין שמקבלת זריקת כסף משמעותית סביב שני חגים אלו. השנה גם יבואן האלכוהול כספי משקאות מצטרף לחגיגה עם חבילות הכוללת בתוכה מספר משקאות במחיר מוזל. אחת מאותן חבילות הגיעו לידי מהיבואן וכפי שהכותרת מרמזת, המשקאות שבה אמורים לייצג עבורנו את התפוח בדבש של ראש השנה (קופירייטניג ליאור).
התפוח – החלק של התפוח בחבילה בא בתצורה של המשקה Bad Apfel. משקה בעל גוון צהבהב חיוור שהדבר הראשון שעולה באף כשמריחים אותו, זה ניחוח של תפוחים צהובים בשלים ואפילו קצת מרמלדה. כשטועמים מהמשקה הוא מרגיש סירופי וסמיך עם נוכחות של אלכוהול שמתנדף דיי מהר. בסופו של דבר נשאר טעם מתקתק שנע בין תפוח לחבוש. סה"כ משקה חביב שמנה קטנה ממנו יכולה בהחלט להיות מהנה, אני יכול אפילו לראות אותו כשוט קפוא.
הדבש – לחלק השני של הצמד בחרו אנשי כספי במשקה עם שם דיי מסובך – Bärenjäger. למשקה הזה יש צבע מושך יותר והוא באמת מזכיר דבש נוזלי. באף עולה ניחוח שמעבר לדבש, מזכיר לי בעיקר שרף ואולי גם קצת יסמין, ממש לא מה שציפיתי להריח. הטעם לא מותיר מקום לבלבול, ואין ספק שהמשקה הזה מבוסס על דבש. הצריבה האלכוהולית מורגשת הרבה יותר ואין לי ספק שאת המשקה הזה הייתי מעדיף כחלק מקוקטייל ולא לבד בפני עצמו. חובבי המשקאות והקוקטיילים המתקתקים בהחלט יוכלו להנות מהמשקאות האלו.
החבילה הזו עולה 180 ש"ח וניתן לרכוש אותה בחנויות האלכוהול המובילות.
קורס צילום אוכל וסטיילינג
צילום הוא ללא ספק אהבה מקליק ראשון – לפחות עבורי.
אי שם לפני כ – 15 שנה, הרמתי לראשונה מצלמה (אנלוגית) והבטתי דרך העינית, כיוונתי את הפוקוס ולחצתי על הלחצן; מאותו רגע ידעתי שצילום ילווה אותי כל חיי. במהלך השנים נדדתי בין סגנונות הצילום השונים. כשגרתי בטורקיה, מדינה מגוונת מאוד בנופיה, צילמתי בעיקר טבע ובעלי חיים. המעבר למקסיקו, מדינה גודלה צבעונית ותוססת, הוביל לסגנון צילום המוכר כ"טרוול" (סגנון צילום המתעד מסע/טיול). המעבר לניו יורק, בירת האופנה של ארה"ב, הוביל באופן טבעי לצילום אופנה. החזרה לישראל, פעם נוספת, הובילה שוב לשינוי בסגנון הצילום – הפעם אוכל. כחובב יין ותיק, התחברתי דיי מהר לסצנת היין של ישראל, שם גם נחשפתי לראשונה לעולם הבלוגרים.
לפני מספר ימים חל יום הבלוג. למי מכם שטרם שמע על יום חגם של הבלוגרים, אז מדובר ביום בו כל בלוגר כותב פוסט בו הוא מספר על 5 בלוגרים אחרים שאת פועלם הוא מעריך. על אף שלא כתבתי פוסט כזה אני בכל זאת אמליץ פה על בלוג אחד, שהתאהבתי בו ממבט ראשון. הבלוג שמנוהל ע"י שתי נשים מוכשרות מאוד, חושף בפני הקוראים שלו, כמה מצילומי האוכל היפים ביותר שתראו בקרב הבלוגוספרה הישראלית – מתכוניישן. שתי הנשים, האחת צלמת מזון והשניה סטיילסטית מזון, נפגשות על מנת לצלם (לאכול) וגם לספר לנו הקוראים על החוויות הקולינריות שלהן.
בשבוע שעבר, פעם שלישית במספר, נפתח קורס צילום אוכל וסטיילינג שאותו מעבירות דניה ודיאנה ממתכוניישן. הקורס שמטרתו להקנות למשתתפים בו כלים שיאפשרו להם לצלם תמונות אוכל מוצלחות יותר, כולל מגוון רחב של משתתפים להם מכנה אחד משותף – אהבה לאוכל. חלק מבשלים, חלק אופים, חלק כותבים וחלק סתם אוהבים לאכול 
. כולם נהנים לראות תמונות יפות של אוכל.
משימה ראשונה – שחזור תמונה.
למשימה הראשונה נתבקשנו לבחור תמונה של צלם אוכל מקצועי שאנחנו מעריכים, ולנסות לשחזר אותה. אני בחרתי בצלמת מוכשרת בשם פני דה לוס סנטוס, שאת צילומיה אני מאוד אוהב (אתם מוזמנים לבקר באתר שלה). בחרתי בצילום של כריך רוסטביף וחרדל דיז'ון. אני לא אחפור לכם יותר מדי לגבי הפרטים הטכניים שנדרשו ע"ם להגיע לתוצאה הסופית, אז ללא מילים נוספות…
Original photo by - Penny de los Santos
בשלב השני, מבלי שידענו מראש, נתבקשנו ליצור תמונה מקורית משל עצמנו. זו התמונה שלי.
בשבועות הקרובים אני אעלה כל פעם תמונות מהמשימות שביצעתי בקורס ע"מ שתוכלו לראות את ההתקדמות שלי. מקווה שתהינו לפחות כמוני.
נ.ב
כן, אכלתי את זה אחר כך וכן זה היה טעים
קדרת אורז
אצלנו בבית מגדלים אנשים שאוהבים לאכול. החברים של חברים שלנו מכירים אותנו כאלו שהולכים לאכול אצלם, ואפילו הבן שלנו בן השנתיים וחצי, מעדיף אורז ובשר על פני חטיפים ומים על פני מיץ. אשתי מאוד אוהבת לבשל ולאפות בעוד שאני מאייש את תקן הסו שף/צלם בהתאם לצורך. אוכל הוא חלק מהותי מאוד מהקיום שלנו, ואנו תמיד אוהבים לנסות מנות חדשות. במטבח שלנו תוכלו למצוא בישול ואפיה מכל חלקי העולם ומכל העדות, אנחנו אוהבים ונהנים מכולם. מבין כל המוצרים, חומרי הגלם ושאר ירקות יש לי פינה חמה בלב (וגם בבטן) לאורז. האורז, שמהווה בסיס למנות רבות במגוון רחב של מטבחים, מצליח יותר מכל חומר גלם אחר, לספוג טעמים ניחוחות וצבעים. במנות רבות, כמו גם המנה שבפוסט הזה, הייתי בוחר באורז ומוותר על כל השאר. האורז המבושם והמתובל כל כך טעים שפשוט קשה להפסיק לאכול ממנו, תנסו את המתכון ולא תתאכזבו.
קדרת אורז (קרדיט: לחברה של אשתי, מירב)
מצרכים
- 4 בצלים בינונים
- 2 חבילות של פטריות שמפיניון
- 2 כוסות אורז
- 2 כוסות מים
- 4 כרעי עוף ו 4 פולקה (רצוי להשרות במרינדה מספר שעות)
- 15 תפו"א קטנים
אופו הכנה
מתחילים עם שכבת הירקות. חוצים את הבצלים ופורסים לפרוסות בינוניות, את הפטריות חותכים לקוביות גדולות (ללא הרגלים). מטגנים את הבצל והפטריות בשמן זית ומטבלים במלח, פלפל שחור, צ'ילי ופפריקה מתוקה (השתמשו בתבלינים אלו גם בשכבות האחרות).
לאחר שהפטריות והבצל התרככו מסירים מהאש. לקח מהביצוע שלנו – אם אתם רוצים את העוף שלכם שחום, תשתמשו בכלי שטוח יחסית ע"מ שהעוף יהיה קרוב לפני השטח. פורסים שכבה של ירקות מטוגנים (כחצי מהכמות) ועליה פורסים את 2 כוסות האורז. בשלב זה רצוי לתבל בשכבת תבלינים נוספת. לסיום פורסים את שארית הירקות המטוגנים.
מעל שכבת הירקות השניה מוזגים את 2 כוסות המים, מניחים את העוף בשכבה אחידה בגובה. לבסוף מניחים את תפוחי האדמה ומתבלים.
מכסים את הכלי ושמים בתנור שחומם מראש ל – 200 מעלות, למשך כשעה וחצי. לאחר מכן מסירים את המכסה ומשאירים לעוד כ – 45 דקות.
בקטנה
ראו את המתכון הזה כבסיס שניתן לשנות ולשחק איתו ע"מ ליצור מתכונים מורכבים ומעניינים יותר. דבר אחד שכדאי להקפיד עליו הינו היחס של 1:1 בין המים לאורז. האורז מקבל את מרבית הטעמים שלו משכבות הירקות ובהחלט כדי להוסיף ירקות נוספים (המלצה אישית שלי – כרובית). השכבה התחתונה של האורז נוטה להידבק ולהיחרך, כך שאם אתם לא אוהבים אז אפשר לשים קצת ספרי שמן לפני שמתחילים. אנחנו השרנו את העוף במרינדה של רוטב צ'ילי מתוק כ – 4 שעות, בהחלט מומלץ גם לשחק עם המרינדה.
בתאבון
ננה בר
את האימון הראשון שלי בתור "צלם אוכל בהתהוות", ערכתי בננה בר, במסגרת ארוחת בלוגרים. התנאים היו קשים, אבל סה"כ יצאתי מרוצה, גם מהמקום וגם מהאימון. הננה בר ממוקם ממש בכניסה לנווה צדק, בחלק שקרוב למגדל כלבו שלום. משום מה כל פעם שאני מגיע למתחם הזה, זה מסתיים ב NG. יצא לי לבקר רק פעם אחת בטאצ'ה דורו ופעם אחת במקום של בשר, כך ששמחתי על ההזדמנות לבקר במוסד כל כך מוכר כמו הננה בר. הכניסה לננה בר משולה בעיני כפסיעה לזמן אחר, המעבר מרחובות העיר הלבנה , אל תוך החלל אשר מואר בנרות ומעוטר בקירות חצי חשופים גרם לי לעצור לשנייה, לקחת נשימה עמוקה ולהירגע לתוך עולם אחר, רחוק מאוד מעולם ההיטק אליו אני רגיל ובו אני מתקיים. מבט נוסף פנימה אל חלל המסעדה ואני מופתע לגלות עד כמה המקום מטעה מבחוץ. דלת זכוכית מובילה אותי החוצה מן החלל היחסית קטן, אל חצר רחבה בעלת מספר מפלסים, בה ניתן להינות מאויר צח ומבט אל הכוכבים. בהמשך, דלת נוספת מובילה אותי לחדר מוארך שמיועד לאירועים פרטיים ונראה כאילו לקחו אותו מטירה אירופאית מצויה. מי שעיצב את המקום, לא פסח ולו על סנטימטר אחד בודד, ריבוי הפרטים בחלל המסעדה יוצר עניין מתמיד בו כל רגע מגלים דבר חדש ומעניין.
אז אחרי שדיברנו על המקום עצמו, הגיע הזמן לדבר על אוכל וגם להציג כמה תמונות. מלבד תמונות אוכל יפות ומגרות חשוב גם לצלם "תמונות אוירה" שמציגות את הלך הרוח במסעדה. אחד הז'אנרים הכי מוצלחים בעיני לצילומי אוירה הינו הקולאז'.
הצלחתי לצלם במהלך האירוע מספר מנות ראשונות ועיקריות, בטרם הסתערו עליהם חברי הבלוגרים (שיש לומר שיתפו פעולה עם הצלם). לעצב את התפאורה מסביב למנה היה קשה, שכן השולחן היה עמוס ודיי צפוף. בכל זווית שניסיתי מצאתי את עצמי בפריים עם 10 כוסות, 3 בקבוקי מים ושני בלוגרים. דיי מהר וויתרתי על הניסיון לצלם פריים רחב ובחרתי להתמקד בתקריבים של המנות (עושים מה שאפשר, לא?). אחד הדברים שהתלבטתי ואני עדין מתלבט לגביהם זה עד כמה להיכנס לפן הטכני של הצילום. לפחות בשלב זה אני אמנע מלהיות יותר מדי טכני, ואם מי מבין קוראי הבלוג יהיה מעוניין לדעת יותר פרטים, אז אתם כמובן מוזמנים לשאול.
התמונה הראשונה היא של הטיזר שפורסם לפני מספר ימים בפייסבוק שלי. לצערי בגלל ההתמסרות לצילום לא זכיתי לטעום מהמנה – כבד אווז על תפוחים בקרמל וקלבדוס. בחרתי בזווית ישרה יחסית, מפני שמדובר במנה שמורכבת לגובה וצילום מזווית שכזו נותן למנה מראה תלת מימדי. היה חשוב לי לכלול גם חלק מהרקע בשביל פרופורציה ותוספת של צבע לבן כרקע. סה"כ התמונה מוצאת חן בעיני והדבר היחיד שהייתי משנה בה, היה לסובב מעט את הצלחת שמאלה כדי לקבל יותר שטח פנים של הכבד.
התמונה השנייה היינה של "העיגולים הפריכים", כך כיניתי את הניוקי רומנו, שמגיע על ביסק סרטנים ואפונת גינה צעירה. את המנה הזו כן זכיתי לטעום והיא ממש נחמדה, הניוקי עצמו כפי שהכינוי שלי מרמז, היה פריך והשתלב בצורה נפלאה עם הרוטב והאפונה. במנה הזו בחרתי בצילום מלמעלה, בזוית שמאפשרת לצורות והצבעים לבוא לידי ביטוי – מראה די צבעוני וציורי. אם היה לי המרחב, בהחלט הייתי שמח לפתוח את הפריים ולהציג אלמנטים נוספים בתמונה (סכו"ם, כוס יין וכו').
לגבי המנה הבאה אני מתלבט, תמונה אחת של תקריב שמציגה רק את המנה ותמונה נוספת שמשלבת גם את הרקע של השולחן. בשתיהן אני מוצא עניין ולא מצליח להחליט מי עדיפה בעיני. פילה סלמון היה מנה בעייתית שלרוב סובלת מבישול יתר. אנשים רבים לא ממש מתחברים לנתח הזה ומעדיפים את דגי הים הקלאסים, בעיני זהו דווקא נתח מצוין. הסלמון של הננה בר היה עשוי בדיוק במידה והריזוטו אספרגוס וחמאת הטמין השתלבו נפלא והרימו את המנה. מומלץ עם יין לבן.
המנה האחרונה שצילמתי הייתה שילוב של פילה בקר וצלע טלה. הפאשלה שלי בפריים הזה היא שלא ממש זוכים לראות את החלק של הפילה במנה. גם כאן הוספה של עוד אלמנטים בתמונה הייתה פותחת את הפריים ומשפרת אותו.
אם אני צריך לסכם את החוויה שלי בננה בר, אז היא בהחלט הייתה כיפית, יש במקום הזה עיצוב מיוחד ואווירה טובה. בימי האביב והסתיו, כשהטמפרטורה נעימה ולא צריך לברוח אל חסותו של המזגן, הגינה הפנימית עושה רושם של מקום שכייף להתענג בו על ארוחת ערב לאור הכוכבים. הבר, אותו תראו מיד עם כניסתכם למקום, מלא אווירה ואין לי ספק שבביקור הבא בננה, אני בהחלט אבחר בבר כמקום ישיבה.
אימון ראשון
בלוג, מעבר להנאה שבכתיבה, הינו אחד הפלטפורמות הכי נפוצות כיום לצורך שיווק עצמי. טרנד הבלוגינג התעצם לאחרונה עד כדי כך, שלפעמים עושה רושם שלכל אחד יש בלוג אחד לפחות, ולפעמים אפילו יותר מאחד. עבורי הבלוג התחיל כדרך לתעד את מסעותיי בעולם היין, כאשר החיבור הטבעי שבין יין לאוכל הוביל אותי להרחבת תחומי ענין הבלוג לקולינרה בכללותה. אומרים ש"עם האוכל בא התיאבון", אני בהחלט יכול לומר שעם הכתיבה על אוכל בהחלט התפתח התיאבון שלי לצילום תמונות אוכל יפות. יש משהו מאוד יצרי באוכל, הוא נוטה לעורר את חושינו, פעמים רבות אנו חווים תגובות פיזיות מובהקות לו רק לנוכח המראה של מאכל מסוים. היכולת ליצור תמונות מהסוג שגורם לתגובות שכאלו הינה מאתגרת ומבטיחה סיפוק רב.
טוב, אז עכשיו אחרי שחפרתי קצת, הגיע הזמן לת'כלס של הפוסט הזה…
מהרגע שהחלטתי שאני לוקח את צילום האוכל לכיוון מקצועי, דברים נראים ומרגישים קצת אחרת. האפשרות להשתתף ב"ארוע בלוגרים" הפך פתאום לאימון צילום. הסיטואציה אומנם פחות נוחה מסשן צילום קלסי, ריבוי אנשים, קוצר בזמן ודוחק במקום הופכים את המשימה למאתגרת במיוחד. מצד שני מדובר בהזדמנות לצלם מספר יחסית גדול של מנות, בפרק זמן קצר וללא עלות כספית. מה שאני רוצה להפיק מהאירוע בלוגרים הקרוב, שיערך ביום ראשון, זהו פוסט שיציג תמונות נבחרות של המנות שיוגשו לנו, עם ניתוח אישי שלי על מה אהבתי בתמונה ומה פחות אהבתי. זו אגב, בעיני, הדרך הטובה ביותר ללמוד צילום.
במקרה הזה היתרון הוא גם החיסרון. יש בתמונה הזו סוג של רישול שמקנה לה תחושה מאוד אותנטית, אותו רישול הוא גם זה שמפריע בעין לאחר כמה שנית. שילוב הצבעים והמפית לצד לחמים שכאלו, גורמים לי להאמין שהתמונה הזו צולמה באיזה ביסטרו כפרי בצרפת.
אם אני חושב על התמונה הזו כמי שאמורה לפרסם מסעדה אז יש פה שימוש יפה בשם המסעדה והשף, בולט אך לא בולט מדי. כמו כן אהבתי את השימוש בקווים אלכסונים כדי ליצור עניין בעין. חסר לי שימוש במימד הגובה של המנה, קרי צילום בזוית אנכית יותר וכן עומק שדה קצת יותר גדול שיאפשר יותר פרטים בפוקוס במנה.
כמו תמיד אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הצילומים. אהבתם? לא אהבתם? יש לכם הערות או הארות – ספרו לי.
יומן מסע – צלם אוכל בהתהוות
פעמים רבות שאלו אותי אנשים מדוע אני לא לוקח את הצילום צעד אחד קדימה, והופך את התחביב הוותיק למקצוע. פעמים רבות שקלתי לעשות את הצעד הזה ונמנעתי, כל פעם מסיבה אחרת. כמו כולם, גם לי יש מליון תירוצים שבגללם אני מרשה לעצמי לא לרדוף אחרי משהו שאני טוב בו, ומאוד נהנה ממנו. לאחרונה שורה עלי הרוח הנכונה, הרוח לעשות דברים שדחיתי זמן רב מדי. אחד מאותם דברים הוא שדרוג מעמדי מצלם חובבן שיודע לצלם תמונות מקצועיות, למי שמצלם תמונות באופן מקצועי. את הבסיס בתחום הצילום יש לי, אך ישנה עוד דרך ארוכה ע"מ להגיע ליעדים אותם אני עתיד להציב לעצמי, בהמשך הפוסט הזה.
לפני שאחיל לדבר על העתיד רצוי לתת מבט קטן להווה, בעיקר ע"מ להבין מהי נק' ההתחלה שממנה אני יוצא למסע המופלא הזה. דיי מתבקש שהבלוג יעבור שינוי קל, שינוי שמטרתו להפוך את הבלוג מתעוד מסעותיי הקולינריים, לבלוג שמתעד את דרכי אל התואר הנכסף – "צלם אוכל". למי שתוהה מה בדיוק כולל השינוי הזה, אז גם אני לא ממש יודע. אני משער לעצמי שעם הזמן אני אמצא את הדרך המוצלחת ביותר לתעד את המסע. דבר אחד בטוח – הרבה צילומים של אוכל הולכים להופיע פה, והרבה מטעמים קולינריים שיתפעלו את בלוטות הרוק שלכם. מדי פעם יתגנבו להם גם פוסטים מהסוג הישן והטוב על יין ובירה, אך מרבית התוכן הולך להיות תמונת והסברים על הדרך שאני עובר.
אז בחזרה להווה…
בנקודת המוצא יש לי ניסיון לא רע. שנים של התמקצעות בתחומי צילום רבים, העניקו לי ידע המאפשר לי ליצור תמונות יפות. לשמחתי ניחנתי גם בכישרון לדעת ולזהות תמונה טובה, זווית נכונה, אור מחמיא ושלל דברים נוספים שעוזרים לצלמים להפוך סיטואציה מוכרת לתמונה יפה. על אף כל המחמאות שהרעפתי על עצמי, ניסיוני גם לימד אותי שצילום אוכל הינו הקשה ומאתגר ביותר, מבין כלל סוגי הצילום בהם יצא לי לעסוק. בעוד שמוצרים נוטים להישאר במקומם ובאותו מצב צבירה, דוגמניות יודעות איך לעמוד ע"מ ליצור פיגורה יפה, הטבע נראה נפלא מבלי שיזדקק לעזרה מגורם צד שלישי, האוכל הוא טיפוס מפונק. הוא לא נשאר במקום, יש לו נטייה לשנות מרקם וצורה, וצריך לעבוד קשה ע"מ שהוא יראה יפה. ללא ספק אתגר.
קצת על העתיד…
אז לאן פני מועדות? כל מאמן מתחיל יאמר לכם שאם אתם יוצאים למסע, אל תשכחו להציב יעדים, זה תמיד ייתן לכם כיוון לצעוד אליו. אז אם כולם מאמינים בגישה הזו, כנראה שיש בה משהו. אז הנה היעדים שאני מציב לעצמי בשלב זה של המסע:
יעדים כללים
- לשפר את היכולת המקצועית שלי בעיצוב אוכל
- לשפר את ההבנה שלי בתאורה של אוכל
יעדים לשנת 2011
- לצלם לפחות 4 סשנים במסעדות
- ליצור פורטפוליו (תיק עבודות) ברמה גבוהה
- להקים לעצמי אתר
אלו היעדים שהצלחתי לחשוב עליהם בשלב זה, אני מניח שתוך כדי התקדמות דברים יתווספו/ירדו/ישתנו.
חמוש בהרבה חברים חובבי קולינריה, עמיתים צלמים והרבה אנרגיה חיובית, אני יוצא למסע הזה. אני לבטח איהנה מהדרך ומקווה שבעזרת הבלוג הזה תוכלו גם אתם לטעם ולו במעט מהחוויות שלי בתחום. כמו תמיד אתם מוזמנים לשתף אותי במה שאתם חושבים, ואני מקווה שתיהנו כמוני. אני אשאיר אתכם עם התמונה הראשונה שצילמתי במטרה לייצר "תמונת אוכל".
יינות חודש מאי
עומס בעבודה הוביל לנטישת הבלוג כמעט באופן מוחלט, גם חומו של הקיץ עושה את שלו ואני כבר לא מוצא את עצמי בגזרת מקרר היין, למעשה הפעם האחרונה הייתה בתחילת מאי וגם אז הבחירה הייתה באופן טבעי של יין אדום מזן קליל יותר – גרנאש. בהמשך הדרך עברתי ליין לבן. מרבית היינות הלבנים ששתיתי בתקופה האחרונה, לא יזכו פה לאזכור בעיקר מפני שהם לא מספיק מעניינים, אבל יין אחד בהחלט שווה אזכור – וויט פראנק של טוליפ.
שורק גרנאש 2008 – הגרנאש הינו אחד מזני הענבים האהובים עלי. היין שמיוצר מהענב הזה לרוב קליל יותר, אם כי לא פחות מטובל מזנים אחרים. הקלילות שלו הופכת אותו ליותר נעים לשתיה כשהטמפרטורה עולה והיינות הכבדים יותר הופכים מעיקים ולא רלוונטיים. הגרנאש זוכה לביטוי מעניין בדרום צרפתי, ספרד ואוסטרליה, פעמים רבות כמרכיב בבלנד. את הגרנאש של שורק טעמתי לראשונה לפני כחצי שנה, אז פגשתי יין דיי מאכזב, שהרגיש לא מחובר ובהחלט לא מספיק מאוזן. התופעה של יין לא מחובר היא בלתי נמנעת למי ששותה יינות באופן קבוע, יינות הם יצור חי שחלים בו שינוים כימים כל הזמן. במהלך חייו של יין הוא לפעמים עובר תהליך "סגירה", שבו היין מרגיש מבחינת ריח וטעם שונה לחלוטין, מהאופן הטבעי שלו. התופעה נמשכת לפרק זמן שונה בין יין ליין ויכולה להמשך בין מספר חודשים למספר שנים (כך לפחות טוענים מביני עניין).
יקב שורק - גרנאש 2008
המפגש המחודש עם הגרנאש של שורק גילה שהזמן עשה ליין רק טוב, כאשר הפעם הניחוחות והטעמים היו בהחלט מוצלחים יותר. ליין צבע אדום בהיר וניחוח של תות ודובדבן אדום. בפה יין עם גוף קל וטעם בולט של תות שדה לצד חמיצות טובה וטאנין עדין בסיומת. אחרי שהיין מקבל הזדמנות לנשום, מורגשים באף ניחוחות תבלינים ובפה טעם של שזיף. לסיכום מדובר ביין נעים שקל מאוד לאהוב, הוא יחסית עדין בטעם ולכן הוא לא מתאים לכל אחד, אם אתם מחובבי היינות הבומבסטים, עתירי הפרי, אז היין הזה כנראה לא בשבילכם, אך אם אתם אוהבים את היינות שלכם קלילים ועדינים יותר, עם 13% אלכוהול בלבד (נדיר ביינות ישראלים) זוהי אופציה נחמדה.
וויט פרנק 2010 – יקב נוסף שלא זקוק להצגה הינו טוליפ, היקב שמובל ע"י אנשים נחמדים מאוד ומייצר יינות שכייף לאהוב, לקח את החיבור שלו לקהל האוהדים של היקב לדרגה גבוהה יותר בכך שאפשר להם לבחור את השם של היין החדש שיוצר ביקב – ה"וויט פרנק" בקמפיין שנערך בפייסבוק. מדובר בבלנד לבן מבוסס בעיקרו על קברנה פרנק, ומורכב מ – 65% ענבי קברנה פרנק והשאר סובניון בלאן, ליין 12.5% אלכוהול והוא חצי יבש.
טוליפ - וויט פרנק
ליין צבע זהוב עם גוון אפרסקי שמגיע מקליפות הקברנה פרנק. באף ניחוח טרופי שמזכיר ליצ'י ואפרסק בשל. בפה מורגש טעם מתקתק שמזכיר משמש ונקטרינה עם סיומת חמצמצה שמזכירה אננס ומעט מנרליות. כמו היין הלבן הנוסף של היקב, גם את הוויט פרנק קל מאוד לאהוב, ובקיץ הישראלי החם הוא בהחלט אופציה מבורכת.
עד לתחילת החורף…
2 בירות
לפני כחודשיים ביקרתי במעדנייה של חוות צוק, מעדנייה הממוקמת בצפון החדש של ת"א ומחזיקה מוצרים רבים שהם פרי ידם של אנשי החווה כמו גם תוצרת ישראלית נוספת. על המדפים תוכלו למצוא בירות של מבשלות בוטיק ישראלים, ובניהן בקבוקים של מבשלת הנגב. מבשלת הנגב היא אחת המבשלות הראשונות שהפכו למסחריות בעידן הפריחה של תחום הבירה בישראל. המבשלה שממוקמת בקרית גת מייצרת 3 סוגי בירה באופן קבוע – פורטר אלון, אמבר אייל, והשלישית והמזוהה ביותר עם המבשלה – גולדן אייל פסיפלורה. קיבלתי שתים מתוך שלושת הבירות על מנת להתרשם מהן התרשמות חוזרת, שכן כבר טעמתי את כל הבירות של המבשלה בפסטיבלי בירה כאלו ואחרים.
גולדן אייל פסיפלורה – לבירה צבע ענברי בהיר וניחוח הדרי טרופי נפלא עם קצת שמרים. בפה טעם הדרי בולט עם מתקתקות נעימה וסיומת מרירה שהזכירה לי קליפות תפוז מסוכרות. ככל שהזמן עובר טעמי וניחוח הפסיפלורה יוצאים עוד ועוד והסיומת מתארכת. זוהי ביקה קלילה וטעימה שקל מאוד להתחבר אליה.
פורטר אלון – לבירה צבע חום כהה וראש בצבע חום בהיר שנעלם די מהר. באף עולים ניחוחות של מוקה וקלייה ובפה טעם קלייה בולט לצד טבק ושוקולד מריר. גם את הבירה הזו, על אף הסגנון היותר כבד שלה, קל לאהוב.
למי שטרם הכיר את יוחאי וחיים, הנפשות הפועלות מאחורי המבשלה, מדובר בשני אנשים נחמדים מאוד. עושה רושם שהאישיות הנעימה שלהם מורגשת בבירות שלהם, שלפחות לטעמי האישי, כייפיות מאוד.
תגובות